יוצאים לטייל - יון ובולגריה. 

שלום לבנים בבית,

תמיד אני כותב לכם. בכל פעם שאני יוצא לחו"ל לטייל אני כותב לכם ומשתף אתכם בחוויות שלי ושל אימא, ומדי פעם אני מנצל את ההזדמנות, להזכיר לכם כמה דברים קטנים שביקשנו מכם לעשות בהיעדרות שלנו.

להודות על האמת, אתם משתפרים. כל שנה יותר טוב. לפני שנה, רק מחצית העציצים נבלו מחוסר מים. בשנה הקודמת, כל העציצים התחסלו מצער וצימאון, מזה אני מסיק שהשנה יהיה יותר טוב. אני מקווה.

אם כן, רק כבו נירות יום הכיפורים ועוד בטרם יבש הדיו על מכתבי הסליחות שכתבתי לכל מיני, התפנינו לארוז את המטלטלים ההכרחיים לנסיעה, ועוד בטרם עלה השחר, עלינו על האוטו שייקח אותנו לשדה התעופה על שם בן גוריון.

אפרופו,תאמינו לי שבלי יום כיפור, יש בין מקבלי מכתבי הסליחה שלי כמה כאלה שלא היו זוכים ממני אפילו להזכיר את שמם אבל, אתם יודעים שלבי רחב ורחום , אז כתבתי להם שאני סולח ואני מאחל להם את מה שהם מייחלים לי.

ומה אתם חושבים שקרה ?נפלו עלי ים של טלפונים ותלונות על שיכולתי להעיז, לאחל להם, את מה שהם מייחלים לי.

אין דבר. ככה זה בין סוג מסוים של חברים. כל אחד רוצה יותר ממה שהוא מוכן שיהיה אצל אחר. ואפילו אלה רק איחולים.

בכל אופן. מיד שהגענו לשדה, ועוד בטרם פתחנו את דלתות הרכב כדי לפרוק את הכבודה, התרשמתי שהמקום דומה יותר לבסיס קליטה ומיון של טירונים. הרבה תיקים, נשיקות, דמעות, נותני הוראות ומפקחי ביטחון לאן שאתה פונה, אנשי ביטחון שמזהים אותם על פי המיקרופונים המשתלשלים להם מעל הכתף הימנית, עומדים עמידה המשרה חשיבות יתרה, שלא לדבר על האוזניה הקטנה בקצה חוט מסולסל, אוזנית הסותמת את האוזן הבריאה שלהם, דרכה מדבר אליהם האלוהים שלהם. זה באמת עושה רושם.

אני נגררתי אחרי רוזנטל ידידי, תוך שהוא דוחף את עגלת המזוודות על כל מי שעמד בדרכינו, ובשלוק אחד הגענו מתייצבים בפניו המחייכות קלות של מלווה הקבוצה הרי הוא: איציק אהרוני מנתניה.

את יצחק אנחנו מכירים מזה שבועיים. קיבלנו ממנו תמונה. קראנו את קורות חייו, ניסיתי יחד עם אילנה לפענח את דעתו הפילוסופית על תפקידיו של מדריך טיולים. בחנו את הציור האומנותי המתאר את המדריך האידיאלי על פי הבנתו, וניסינו להעריך את כושר הביטוי מתוך שפע ההוראות, ההנחיות והמידע שכתב על נייר לבן כשלג.

איציק רשם שהגענו, והפנה אותנו לבדיקה ביטחונית ולסידורי קליטה לקראת הטיסה. התור לבידוק הביטחוני התמשך עד לשער השדה כאילו כל עם ישראל החליט לעזוב את הארץ הלילה.
בהגיע תורנו, שוחחנו עם הבודקת שהטיבה לשאול אותי וגם את אילנה זוגתי, איפא ועם מי בילינו את הלילה, איפה, מי ארז, מי נתן ומה נתנו ואם אנחנו אוהבים זה את זה. אז שאלתי אותה אם היא רווקה ואמרה כן. אז אני ביקשתי לעבור לבודקת אחרת.
בשלב זה, הדביקה לנו כרטיס צהוב על כל הפקלאות, עם חתימה פרטית שלא ניתנת לחקוי ואנחנו המשכנו במסלול המרוצים שאמור להביא אותנו כמה שיותר מהר ל "דיוטי פרי".

השלבים האחרים במרוץ נגד הזמן, עשינו בקפיצות קלות. בחנו את כל חדרי השירותים בטרם קיבלנו היתר יציאה מהארץ. בריצה קלה עלינו לבדיקת הדרכונים. ושוב בדקנו את חדרי השירותים עם אשרת היציאה וצללנו לתוך ההמון שבעצם, מגיע לאולם הנוסעים, רק כדי לקנות.

אני מניח שמחציתם מאלה שמסתובבים באולם הנוסעים, אחרי הקניות של הנעליים, וידאו, טלפונים, DVD ושאר פריטים שאין בהם תועלת, היו מוכני להישאר בארץ. את הכרטיס היו מוכרים בהנחה לעניים יותר ועוד מרוויחים בחשבון "נוסע מתמיד" שלא לדבר על הנקודות ב"ויזה" שהיו מתרבות כמו מדוזות בחוף הים.

אנחנו לא קנינו, כי לא מצאנו מה שאנחנו "לא צריכים". מה שאנחנו צריכים באמת חסר לנו, אבל לדברים האלה אין לנו כסף. יעדנו אותו לטיפים ולמתנות.

טיסה קצרה יחסית ואנחנו באתונה. ורק אז הבנתי, שלפחות היום הראשון בטיול הזה, יהי יותר דומה ליום טירונות באמת, מאשר טיול של מטיילים.

קמנו ב 02.30 בלילה. נחתנו באתונה ב 9.30 בבוקר. לארוחת הבוקר במטוס הגישו לנו על מגש, מספר מוצרים לא מזוהים באמת. הקפה היה הרבה יותר דומה לתה, והתה לא היה דומה לשום דבר שאני מכיר.

נחתנו בשלום, את זה אתם יכולים לזהות על פי הכתיבה שלי אליכם. עברנו את כל התהליכים הפורמליים של כניסה לארץ לא שלנו,- אפילו שאנטיוכוס היוני היה בארץ ישראל.- העברנו את מה שהיו פעם מזוודות חדשות לאוטובוס שהמתין לנו במגרש החניה ויצאנו לשלב השני של תרגילי היום הזה.

בדרך, שמענו בשקט ומתוך עניין את ההסברים של איציק המדריך.

בראשית דבריו השווה את יון לארץ. האקלים, החלוקה לאזורים, פני השטח ועוד כמה דברים, עד כדי כך שלרגע חשבתי שהוא מדבר באמת על הארץ מה עוד שהמציאות מבעד לחלונות המבריקות של האוטובוס, נראתה מוכרת לנו.

הכלכלה של יון זה לא "גליק" גדול, כך התרשמנו, אבל יש להם ים, ומים וים וים וים.
כמו שלנו יש ים מכיוון אחד ושכנים בעייתיים מ שלושה כיוונים, להם יש שלושה כיווני ים ומכיוון אחד רצף של שכנים פרטנציוזיים, שכל כמה שנים נזכרים, שטרם הסדירו את הבעלות על כמה מגרשים שוממים שבין הגבולות וזאת בהחלט סיבה לתרגל את החיילים אם הם זוכרים לצעוד ישר.

הפרק היותר מעניין בסיפוריו של איציק, הוקדש להשפעתה העצומה של תרבות יון העתיקה לתרבות המערבית, השפעה יחודית שפרחה והשתמרה עד עצם היום הזה. תרומה שהיא הרבה יותר משמעותית מעוצמתה הצבאית של יון, למשל, שבדרך כלל סבלה מפלות קשות הרבה יותר מאשר נצחונות מפוארים.
יון מעולם לא היתה אימפריה של ממש, על אף שהשפעתה בתחומים רבים חצתה גבולות ויבשות.

כאשר הייתי צעיר יותר, המורה שלי להיסטוריה היה מאוהב בפרקים שדנו בתקופת פריחתה של יון.

אני זוכר לו לטובה את הניתוחים המעניינים שעסקו בתגליות הפילוזופיות של חכמי יון העתיקה. את הסיפורים והרכילות החושפנית על חשבונם של האלים המפורסמים, סיפורים שבעצם, היה בהם ביקורת על התנהגותם של בני האדם בסביבה החברתית בה חיו אם כי, הם ידעו להבחין בין "מי שלנו" ומי הם "האחרים".

הדמוקרטיה עליה דיברו פרנסי אתונה היתה סלקטיבית והתיחסה לשכבה צרה שלא בדיוק כפי שאנחנו הינו רוצים להבין אותה היום.

הביקור באקרופוליס, ביום חם ולח, היא חויה לא קלה אבל חשובה. האקרופוליס, בנין העמודים המרשים בראש גבעה נישאת, הוא ביטוי באבן לתקופה שהיה בה הרבה רוחניות.

כמו במקומות אחרים, זוכרים ומתיחסים לאלמנטים ההנדסיים והאסטטיים, אבל אסור לשכוח שהם נבנו תוך מחסור חמור בטכניקות ומכניקה, ולכן, הרבה בני אנוש שילמו בחייהם למען תפארתם של אחרים וכדי ששמם יונצח בספר דברי ימי ההיסטוריה.

אז מה להגיד לכם בנים, מעניין לחזור לסיפורים שהיו מהחשובים בימי בגרותי כנער, מעבר לעובדת היותם בעלי משמעות אוניברסלית עד עצם היום הזה וגם מחר.

מרב התלהבות כמעט ולא השארתי מקום לכתוב על חברינו החדשים אתם אנחנו אמורים לבלות את הימים הקרובים.

יש ביניהם מכל הסוגים והגילים והעדות והעיסוקים. קבוצה מגוונת עם ממוצע גיל לא צעיר במיוחד אם כי בהתחשב בעובדה שאני מחשיב עצמי צעיר, אז לא ברור למה מתכוונים כאשר אומרים "לא צעיר".

איציק דיבר ברמקול של האוטובוס וביקש שנפנה אליו בכל פעם שנרגיש צורך ולהגיד לו: "המצב ככה וככה ....." .והוא כל כך ביקש שנגיד לו כל דבר ושלא נשמור בבטן עד שאני התחלתי מתרגל עצמי להגיד לו: ......... ככה וככה וככה......." שיידע!

המדריך שלנו מדבר בקצב הכתבה סביר. מספר לנו את העובדות ולא את הרכילות המתלווה לסיפורי ההיסטוריה. ...... והאלים היווניים כמו בני האדם של אז ושל היום ידעו לבלות, ומעבר לתפקידם הרם היו חוטאים גדולים, והתקשורת שסקרה את מעשיהם לא עשתה להם הנחות.

את ארוחת הצהריים המאוחרת סעדנו ב "מק דונלד" שבכיכר המרכזית של אתונה.
האוכל של "מק דונלד". המחירים כמו בארץ, לא זולים במיוחד, אבל טעם מוכר ובדרך כלל טרי.

הצטרפותה של יון לאזור ה"יורו" לא היטיבה עם התירים ואני חושש שגם לא עם הפועלים היווניים. המחירים עוגלו כלפי מעלה ושילמתי 4 וחצי יורו על כוס לימונדה קרה בלי סוכר. כמעט עשרים שקל. מוגזם. והמוכרים לא היו יהודים.

התנועה בעיר כמו אצלנו. דחוף לפי יכולתך. רכבים הרבה יותר ישנים ומתוחזקים בפחות אמביציה.

גמורים, הגענו למלון למנוחה לקראת הערב. ונרדמתי ...... .

בחלום עוד ראיתי את "בוני" הכלב של השכן, אוכל את הדגים מהאקווריום. אתם זוכרים שביקשתי אתכם שתיזהרו ותשמרו על הדגים.

נחנו מנוחה חפוזה. ומקלחת טובה. וכוס קפה של עלית שהבאנו מהבית. התגנדרנו. התמרקנו אחרי יום ארוך של פלגי זעה שזרמו מהראש דרך כל "הואדיות" עד קצה המכנסיים, ויצאנו רגלי ל"טברנה" - בר עם אווירה.

כמו אצל "פרנס" בטברנה אבל הרבה יותר צפוף. עם זמרים שבדרך כלל שרים במקהלה ולא סולו, ועם תזמורת של נגנים בני 50 פלוס, ועם הרבה רצון טוב שהערב יהיה נעים ומרומם.

איציק היה על הקפאק. הוא עבד יותר קשה מבעלי המקום. לפחות שליש מדמי הכניסה מגיעים לו. הוא דאג, סידר, פייס, הלהיב, אכל את השאריות, עודד ואפילו החזיר אותנו למלון. הכל איציק.

חבל שקבוצה גדולה יחסית מבנינו ברחה בגלל הצפיפות, ואולי דברים אחרים. כך או כך, הם עזבו את המקום ובילו את הערב בגפם. חבל.

אז בנים, כמו שאתם כבר יודעים מנסיעות קודמות, לא להזדרז ולעשות פעולות של טרם עת. אנחנו אמורים לחזור. ואם אתם מזמינים אורחים, בבקשה לשטוף את הכלים ולשים הכל במקום.

לא לזרוק "אינדיקים" על הדלת של הארון החדש בסלון. העיגול המצויר על הדלת זה לקישוט. זה רק דומה לעיגול מטרה.

תודה חמודים, ולהת........ מאימא ואבא מרחוק.